לא יודעת אם החלוקה הדמוגרפית הזו קורית גם אצלכן בבית, אבל אצלנו זה בפירוש הולך לפי הקלסיקה:
הבכורה היא מנהיג חזק, בין אם העם רוצה אותו או לא. על פיה יישק דבר, מפטרת וממנה סגנים בלי הליך מנהלי מסודר ומדי פעם מואילה בטובה לצאת למרפסת ולנופף למעריציה.
האמצעי הוא בורגנות שבעה שממהרת לצעוד בעקבות המנהיג החזק ולקיים באדיקות את מצוותיו, כדי לא להפר את הסטטוס קוו ואורחות חייו הנוחות.
והקטן הוא כמובן אוכלוסיה מוחלשת מהפריפריה, נושא עימו לעד את תחושת הקיפוח הצורבת. יודע תמיד, שלא רק שהיה פה שמח לפני שנולד, אלא גם שהיה פה הרבה יותר לפני שנולד. ולוחם מטעם עצמו עבור צדק למקופחים. פנתר לבן של ממש.
המציאות האובייקטיבית היא שנולד להורים הרבה יותר עייפים, הרבה פחות חינוכיים ובנוסף הוא צווח יותר משני אחיו גם יחד ולכן בפועל מקבל יותר. אבל המציאות, כידוע לכן, לא משפיעה על הנראטיב.
בנוסף, אחיו, שגם הם שוחרי צדק להוטים, מאוד מוטרדים ממה שהם מזהים כהזרמת משאבים עודפים לכיוונים הלא נכונים. לכן הם לא מפספסים אף הזדמנות להנמיך את קומתו הזעירה בלאו הכי של האח הקטן. שמצידו מתגמל אותם בצווחות נוקבות והיעלבויות עד הירח ובחזרה.
“הם קראו לי קטן.” הוא ממהר להלשין עם דמעות ענק מרצדות בעיניו.
“הם אמרו שאני בגודל של פירור.” השפה התחתונה רוטטת כשהוא מתפרץ לחדר השינה לתבוע את עלבונו.
“הם אמרו שאני לא יודע להפסיד בכבוד.” מתייפח רגע אחרי שהעיף את לוח המשחק שעליו הפסיד, ובכן, לא בכבוד.
כמו בשיר של אהוד מנור שפחות התפרסם ‘אי שם עמוק בתוך תוכינו רוחשים העלבונות וכל מילה של אח – אחות שנאמרה לפני שנים ממשיכה להעליב אותנו.’

לכן שמחתי כל כך בספר של מאירה ברנע גולדברג "רועי אמר" בהוצאת כינרת זמורה דביר. ספר מקסים שמתאים בול לאחים קטנים עם שיגעון נחיתות שמקשיבים הרבה יותר מדי למה שאומרים להם. הספר מספר על ישי שיש לו חבר גדול בשם רועי שאומר לו כל מיני דברים, כמו שהוא סתום בלום עם אף עקום שלא יודע כלום. ונמוך. עוד לא נתקלתי בספר ילדים שמכוון ככה מדוייק לכאב הפגיעה שמרגישים כש”אומרים לך”. מאוד אהבתי שהילד בספר פותר את המצוקה שלו בכוחות עצמו והאימא רק מקשיבה לו. ואפילו קצת נחנקתי בגרון בדפים האחרונים מההודאה של הילד מה הוא כן ומה הוא לא. עוד אהבתי שהספר מלא הומור, גם ויזואלי וגם בכתיבה עצמה ובלי שמץ דידקטיות. האיורים של רמי טל יפים, בצבעוניות נעימה ומלאים בפרטים. הם מאוד מתאימים ומעשירים את הסיפוריות של הסיפור. לא פספסתי שהאחות הגדולה של הילד ישי היא איילת ‘הילדה שניסתה’ מסיפור אחר. אני גם מציינת לשבח את העובדה שברחוב ההומה מופיעה, סתם ככה וללא דגש, ילדה בכיסא גלגלים. זה סיפור מחמם לב ומלא אהבה.
האח הגדול, שגם לו אומרים דברים, אפילו שהוא גדול, הקשיב גם כן רוב קשב לסיפור ואחר כך מצאתי אותו מתחת לכרית שלו, בבוקר. אפילו הגדולה שהיא בת 14 ומתנשאת ברמה שצריך לפרוץ חור בתיקרה כדי לפנות מקום לכל העליונות שלה – אפילו היא נצפתה מעיינת בספר. בקיצור, הצלחה לכל המשפחה.

אצלנו, באופן מעט פחות אצילי, מכיל ומודע –
בפעם האחרונה שהאחים צחקו על הקטן שהוא לא יודע לקרוא, הוא קם בשלווה מהכיסא, שמט את המכנסיים על הריצפה, הפנה אליהם את הגב, טלטל את הישבן בהדגשה ימינה ושמאלה תוך שהוא מצליף בו ומכוון מבט מעבר לכתף לאחות א’ ולאח ב’. אנחנו נחקנו מצחוק לא חינוכי והאחים הפסיקו להציק על הקריאה.
מאתגרת את מאירה להכניס את זה לספר הבא!