חנינה

למזי יש עור צהוב של מעשנים ומכתשים עמוקים בלחיים, כמו
צלקות שנשארו אחרי אקנה או אבעבועות רוח. היא נראית בגילי,
אבל אולי אלה שתי השיניים החסרות משמאל למעלה שמבגרות
אותה.
חצי מהראש שלה מגולח, בחצי השני קארה מחומצן נופל בגל
ומכסה את העין. אפילו שרק נכנסתי לכלא, כבר ידעתי שלתחזק פה
כזו תספורת מוקפדת זה לא מובן מאליו, ואומר לא מעט על המשאבים
שעומדים לרשותה.
לרוב אני לא יותר מדי שמה לב לתספורות, אבל עכשיו, כששכבתי
על הרצפה, עם המרפק שלה בגרון שלי, הייתה לי הזדמנות להתבוננות
מעמיקה. גל השיער שלה נפל ודיגדג לי את הפנים, ומבעד לעשן
הסיגריות החריף שליווה אותה הרחתי ריח של שיער מחומם בפן
וספריי מספרות מתקתק.
״את. יושנת. על. הרצפה.״ מזי הודיעה בטון אגבי ורגוע, כאילו
מיידעת אותי שהסופר סגור או הדלת כחולה.
בכיתי בשקט, בלי להגיד כלום. אפילו לא ניסיתי לצעוק. הדמעות
נקוו לי בתוך האוזניים. המרפק של מזי לחץ חזק, ורק חוט דקיק של
אוויר, שבקושי הצלחתי לשאוף, מנע ממני להיחנק לגמרי. ניסיתי
לשלוח יד אל המרפק החונק, לרופף את החניקה, אבל מזי לחצה את
הברך שלה לזרוע שלי ולא הצלחתי להזיז את היד.

״שאלתי — איזה קנטינה יש לך?״ ביד הפנויה מזי התחילה למשש

את כיסי המכנסיים שלי.

״כסף? טלכרט? סיגריות? מה יש לך?״

אפילו במצב הזה התחלתי להזיע כששיקרתי, ״די, אין לי כלום,

אני מתחננת, תעזבי אותי.״

בבוקר, לפני שהעבירו אותי לפה, השחלתי בגומי של התחתונים

טלכרט של מאתיים וארבעים יחידות. עכשיו הפינה שלו התחפרה

לי במותן והעיניים שלי דמעו מכאב. אבל הטלכרט הזה היה הדרך

היחידה שלי לדבר עם אייל. לא עמדתי לוותר עליו.

״מה די, כשאת צוחקת לי בפרצוף, יא בת של זונה?״ התעניינה מזי.

״לא צחקתי, אני מצטערת, סליחה.״ התחלתי להשתעל מהלחץ

על הגרון, אבל לא העזתי לזוז. אפילו שהייתה נמוכה ממני בהרבה,

פחדתי עד שיתוק ממה שתעשה לי אם אעצבן אותה יותר.

מזי לא מיהרה לקום. אחרי שטפחה בחיפזון, אבל ביסודיות, על

צדי הגוף שלי ועל כל הכיסים, היא תחבה את היד שלה לכיס החולצה

שלי, השתהתה שם לרגע, למרות שבכיס היה רק מוך, ואז צבטה לי

בכוח את הפטמה.

צרחתי, יותר מהפתעה מאשר מכאב.

מזי התרוממה, צוחקת. ״את עדיין יושנת על הרצפה,״ הורתה.

שלושה שבועות ישבתי בתא המיון וחיכיתי שיתפנה מקום

ב״סביון״, האגף הנקי, שבו יושבות אסירות צווארון לבן, כמוני. לא

מכורות לסמים, לא מעשנות בתאים.

היה אמור להתפנות מקום קצת אחרי שנכנסתי, אבל שוש כהן,

רואת חשבון שנשפטה לשלוש שנים על הונאות קשישים והייתה

אמורה להשתחרר השבוע אחרי קיצור, נתפסה בחופשה האחרונה שלה

כשהיא מנסה למכור לקשיש מגבעתיים שחרור מחוב אגרה דמיוני.

היא בחרה, לרוע מזלה, פנסיונר מהשב״כ שהתמחה בתרגילי עוקץ.

הוא הרים טלפון לאן שצריך ולשוש ביטלו את קיצור השליש על

התנהגות טובה. הצעקות שלה נשמעו היטב בכל האגפים, מלוכלכים

ונקיים כאחד.

עוד לפני שנדמו הדי הצעקות, מנהלת הכלא, גלית אמסלם, זימנה

אותי לשיחה. במשרד שנראה כאילו הריהוט בו לא הוחלף מאז שנות

השבעים, ארונות עץ כבדים היו עמוסים בתיקיות שחלק נכבד מהן

נדחס ברווח שבין קצה הארון לתקרה.

על השולחן המצופה בפורמייקה דמוית עץ, שהתקלפה בפינה

הקרובה אלי, הייתה תיקייה חומה עם סוגרי מתכת מחלידים. בדפוס

דהוי ופונט מיושן הופיעו: ״שם האסירה״ ו״מספר תיק״. הדבר היחיד

החדש בתיקייה היה מדבקה לבנה שהודפס עליה שם. המדבקה הודבקה

על גבי כל כך הרבה מדבקות שם קודמות, עד שבלטה מהתיקייה.

לרגע משונה אחד תהיתי מי זו השירה ביטון הזו ולמה השם שלה

מוכר לי.

גלית אמסלם שילבה אצבעות מעל התיקייה ומהציפורן האדומה

של הקמיצה ניצנץ אלי שיבוץ ספירלי של קריסטלים.

היא הביטה בי לרגע והשפילה את המבט באי נוחות.

״אני אגיד לך את האמת. עד עכשיו החזקתי אותך במיון כי חיכיתי

שיתפנה מקום בסביון. אבל עכשיו, אה, השתנה המצב.״

חשבתי שזו דרך מכובסת בהרתחה לתאר איך שוש כהן קמה

בארוחת הבוקר והתחילה לצעוק שהיא לא יכולה יותר, שהיא תגמור

את עצמה. איך העיפה מהשולחן שלה מגשי אוכל, כוסות תה פושר

וביצים קשות, עד ששני סוהרים באו וגררו אותה משם. הצעקות

שלה הלכו והתרחקו, עולות ויורדות בקצב הטפיחה של הגוף שלה

במרצפות, אבל היה נדמה לי שאני עדיין שומעת אותן.

״בכל מקרה, את לא יכולה להמשיך לשבת במיון. מחרתיים

מגיעות לי שלוש אסירות חדשות, אחת בהיריון, שאין שאלה בכלל,

חייבת להיכנס לסביון. לצערי, אני צריכה לשבץ אותך עכשיו לאחד

התאים באגף המלוכלך, כלומר המשתלב. ברגע שיתפנה מקום, תעלי

לאגף הנקי.״

השפתיים שלה התהדקו בחוסר שביעות רצון.

״אני לא שקטה לשים אותך עם הבנות שמה, שירה. אבל את לא

עוזרת לעצמך עם ההתנהלות שלך. תביני משהו, אני לא אתן לאף

בחורה פה לשכב כל היום במיטה בלי לעשות כלום. זה לא יהיה,

ברור? אם מישהי שמשתמשת ולא מאה אחוז, יכולה לקום, לסדר את

המיטה, לעבוד כמה שעות, להשתתף בתורנויות — אני מצפה ממך

לפחות את זה.״

הרגשתי את הכעס זז בתוכי, אומר לי לקום, להפיל את הכיסא,

להעיף מהשולחן שלה את התיק שלי בהנפת יד ולצעוק שאני לא

מישהי שצריכה להיות כאן, לא אחרי מה שקרה לי. מה שקרה לנו.

אבל רוח הקרב שלי התנדפה מזמן. אז שתקתי והינהנתי.

ההנהון כנראה לא היה מספיק משכנע, כי הקמטים בצדי הפה של

גלית העמיקו.

״את רוצה להישאר כל המאסר באגף המלוכלך? לעשות רק

עשרים־ושלוש־אחת?״ גערה בי במילים שלא הכרתי, ״או שאת רוצה

זמן חצר של יותר משעה ביום? זכויות טלפון? קנטינה? זה לא יהיה

אם את במיטה כל היום. מה שתקבלי תלוי רק בך. תזכרי שאני לא

באה לקראת מי שלא באה לקראתי.״

הגברתי את קצב ההנהונים ולא אמרתי כלום.

עשר דקות מסיום השיחה עם גלית, כבר הלכתי אחרי התחת

השמן של סימה בן שושן, הסוהרת, והחזקתי את ההקצאה השבועית

לאסירה: חולצה כחולה למנוחה, חולצה כתומה לעבודה, שתי מגבות

וסט מצעים מקופלים למלבן מדויק בגובה שלושה סנטימטר. המגבות

היו דקות ומחוספסות כמו נייר זכוכית. הבד של הסדין היה כמעט

שקוף מרוב כביסות תעשייתיות.

סימה עצרה ליד דלת פתוחה של תא, הצצתי מאחורי הכתף שלה.

את התא מילאו שלוש מיטות קומתיים עם מסגרת ברזל מתקלפת. בין

המיטות נדחסו שידות מגירות ממתכת בצבע בז׳. כל מגירה נעולה

במנעול גדול משלה. על מדף, ליד כיור קטנטן, הצטופפו קומקום

חשמלי, פלטה חשמלית וכלי אוכל.

אישה אחת, רזה וכפופה, עמדה בפינה של הקומקום ובחשה

בכפית בכוס מהבילה. הכפית השמיעה קולות צלצול מתכתיים

כשנתקלה בדופנות הכוס. אחרת שכבה על המיטה בנעליים ועישנה.

השלישית, בגבה אלי, ישבה בכיסא מנהלים וצפתה בטלוויזיה שטוחה

שהייתה תלויה על הקיר. התא נראה כמעט ביתי, למעט הריח העז של

הסיגריות.

בימים כתיקונם אני סוגרת את החלון במטבח בכל פעם שהשכנה

יוצאת לעשן במרפסת. אם אייל עובד עם מישהו שמעשן, הוא זורק

את הבגדים לכביסה ברגע שהוא נכנס הביתה. אבל שום דבר פה לא

היה כתיקונו וכולן עישנו. כל הזמן. לריח של הסיגריות היו שכבות

עומק. הוא היה תלת ממדי ועל זמני, כאילו עוד אפשר להריח את

סיגריות דובק בלי פילטר שעישנו כאן ראשונות האסירות בשנות

החמישים. זו הייתה עוד סיבה שבגללה כל כך רציתי להגיע לסביון.

סימה אמרה לי בשקט, ״חסרות פה ג׳ואנה ואסמא. הן עובדות

במטבח, מכינות את הארוחת ערב עכשיו.״

היא הרימה את הקול, ״זאתי שירה. היא משובצת כאן בינתיים.

שאני לא ישמע שעשו לה בעיות. שמעת אותי, מזי?״

צלצול הכפית בתוך הכוס השתתק באחת. האסירה שעמדה ליד

הקומקום וזו ששכבה ועישנה הציצו לכיוון האסירה שישבה מול

הטלוויזיה ודיברה בלי להפנות את הראש לכיווננו.

״אל תדאגי, מאמי. אם היא לא תעשה לנו בעיות, לא יהיה לה שום

בעיות,״ אמרה בצרידות של מעשנת כבדה.

סימה התעסקה עם הציפורניים האדומות שלה. המבט שלה עבר

ממני למזי ובחזרה. קיבלתי את הרושם הברור שהיא מהססת אם להכניס

אותי לתא הזה, והרגשתי דקירות עמומות של פחד, שחדרו אפילו דרך

השמיכה העבה והאפורה, שעטפה את כולי מבפנים מאז שהגעתי לכלא.

עד עכשיו הכול היה קצת בכאילו. האסירות שהיו איתי בתא

המיון בעיקר שתקו. ״הכניסה לכלא מכניסה את כולן לסוג של הלם

בהתחלה,״ הסבירה לי לירז, קצינת המודיעין של הכלא. הן שובצו

לאגפים ולתאים תוך כמה ימים, מקסימום שבוע. רק אני ישבתי שם

שלושה שבועות. והתא, הזמני בבירור, היה ממש ליד המשרדים, לא

בעומק הכלא.

עכשיו נגמר זמן ההמתנה והייתי צריכה להיכנס לתא שלי. בתוך

הכלא. שבו, כמה מוזר, אני אגור הרבה יותר שנים ממה שהספקתי

לגור בדירה במודיעין, שקנינו כשתמר, הקטנה שלנו, נולדה.

״ליאן?״ סימה פנתה לאסירה השוכבת, ״אני יכולה להיות שקטה

שאתן מקבלות אותה יפה?״

ליאן הוציאה את הסיגריה מהפה והינהנה בצייתנות.

״ענהאל? שאני לא ישמע שהיו עניינים, כן?״

האסירה הרזה והעקומה אמרה, ״בטח נשמה, בטח שנקבל יפה.״

זו שקראו לה מזי, המשיכה לצפות בריכוז בטלוויזיה. ממפתן התא

יכולתי לראות ממנה רק קצת שיער מחומצן וחלק מכתף מרובעת.

סימה חיכתה עוד רגע. כשאף אחת מהאסירות שבתא לא אמרה

כלום, הסתובבה והלכה. תוך כדי הליכה היא הביטה לאחור. לא

הכרתי את סימה, אבל המבטים החטופים שלה שידרו דאגה, ואני

הרגשתי את הדופק שלי מאיץ.

דאגה או לא, סימה לא חזרה לאחור. התלבטתי אם לחכות שיזמינו

אותי פנימה או פשוט להיכנס. אף אחת עדיין לא אמרה כלום. הרמתי

את הרגל לעבור את סף הדלת, אבל הורדתי אותה, כאילו נתקלתי

במחסום בלתי נראה. להיכנס לתא הקבוע שלי יהפוך את הכול

לאמיתי.

ענהאל הוסיפה עוד כפית סוכר גדושה לכוס ועירבבה. היא הייתה

רזה כל כך ועם עור גרוע כל כך שהיה לי ברור שהיא נרקומנית גם

בלי ניסיון בנושא. ליאן התיישבה במיטה כדי למעוך את הסיגריה

שלה במאפרה שהייתה מונחת על השידה לידה. היא שלחה אלי

מבט קצר. מתחת לקווצות השיער השחור, המוחלק, העיניים שלה

היו שקדיות ובהירות, כמעט צהובות. היא הוציאה בזהירות סיגריה

חדשה מכיס החולצה הכחולה שלבשה. כשרכנה להדליק אותה, עגיל

מגן דוד נצץ באף הקטן והסולד שלה. מזי עדיין לא הסתובבה אלי

מהטלוויזיה. אבל משהו בגב הכבד והמרובע פעל כמו חור שחור

שמשך אליו את המבטים של האסירות האחרות ושלי בכוח משיכה

שאי אפשר להתגבר עליו.

חמש־עשרה שנה, לא כולל שליש על התנהגות טובה. אני לא

אוכל לבלות את כולן על סף הדלת של התא.

נשפתי. האוויר יצא רועד וקטוע מגרון שהיה מכווץ כאילו טבעת

הדוקה כרוכה סביבו.

נכנסתי פנימה.