זהב

נסעתי ברכבת הקלה מהר הרצל לכיוון השוק. הרכבת לא הייתה מלאה מדי. באמצע השבוע אין את הלחץ שמתחיל להיבנות בחמישי ומגיע לשיא בשישי בצהריים. איכלס אותה המקבץ הירושלמי הרגיל של אימהות טרודות, צעירות בחצאיות שמתעמקות בתהילים וזקנים רוסיים עם עגלות קניות משובצות.

ליד הדלת עמדו בחור ושלוש בחורות, כולם אמריקאים, בסוג של מסע שורשים, חזרה למקורות. מהנטייה החדה של אגן הירכיים של הבחור לכיוון החייכנית שבבנות שיחו, הבנתי שהוא מאוד מעוניין לדעת מתי השותפות שלה לחדר נוסעות לבקר את המשפחות המארחות. מהמבט שהחליפו הפחות חייכניות ידעתי שהוא עולה להן על העצבים

היא עלתה בקריית משה. אישה מבוגרת, עם עגלת קניות וכיסוי ראש, ישבה זקופה מאוד, במבט שמסתכל למרחקים. היא הייתה עטויה בתכשיטי זהב. טבעות, צמידים, עגילים. אפילו בכיסוי הראש שלה, שהיה הדפס כהה על דוגמה כהה, עברו חוטים דקיקים מוזהבים. אולי בגלל הנצנוץ הזה, למרות שהיא ישבה דוממת לגמרי, הייתה בה דינמיות ותנועה.

הידיים שלה היו ידיים שעבדו קשה כל החיים. היו לה עצמות לחיים רחבות, עיניים כהות וארשת אצילית, כמעט מלכותית. כיסוי הראש המוזהב תרם לרושם הזה, עיטר אותה כמו כתר. כמות התכשיטים החריגה הזכירה לי שחברה סיפרה לי פעם שסבתא שלה, לפי הנוהג בטריפולי, לא הייתה יוצאת מהבית בלי לענוד את כל התכשיטים שברשותה.

"חשבתי איך זה לחיות בהרגשה שאת צריכה להיות מוכנה בכל רגע לקום וללכת, וכל מה שמפריד בינך ובין האין הוא תכשיטי הזהב שלך."

בינתיים עלתה ועמדה ביננו משפחה חרדית עם אימא דקיקה שמחזיקה תינוק בידיים, אבא שנראה בן שש-עשרה לכל היותר, אוחז בעגלה כפולת יושבים, והרבה ילדות קטנות, לבושות כולן באותה חצאית קפלים כחולה וחולצה כתומה עם פס כחול תואם.

האישה המלכותית הכניסה יד לתיק הבד שעל ברכיה. "זה בד"ץ עדה חרדית," אמרה לאימא. "אני מביאה לנכדים שלי פה במקור ברוך. אפשר לכבד?" האבא נענע בראשו לשלילה. האישה הנהנה והצפינה ללא תרעומת את המנחה שנדחתה.

המלכה לא מיהרה ואני החזקתי את הדלת בשבילה. רציתי להגיד לה שאני בטוחה שהסוכריות מצויינות. אבל האצילות והאיפוק שקרנו ממנה השתיקו אותי. היא לא הלכה לכיוון השוק, אלא לכיוון שכונת מקור ברוך החרדית שמעברה השני של מסילת הרכבת הקלה. הסתכלתי עליה הולכת — ונראה שגם מאחור, הילת הזהב מלווה אותה.