סבתא נוצה לא הייתה מסוגלת, פיזית, לנוח.
כלומר לשבת בלי לעשות כלום? זה לא.
לשבת, לראות אופרת סבון אינסופית ולסרוג שמיכת חורף בדוגמת טלאים מורכבת לכל אחד מנכדיה? סביר.
אבל החוויה מוצתה במלואה רק אם במקרה איזו נכדה אירחה לה לחברה והיא יכלה לתמלל לה בו זמנית את המתרחש על המסך. למרות שהנכדה דווקא ראתה בעצמה שההיא נותנת להוא סטירה ושלא ההיא – אלא אחותה התאומה – שוכבת בקומה במיטת בית חולים ורופא נאה וחסון, שיהפוך לאבי ביתה החורגת, צופה בה בדאגה. אבל סבתא לא הייתה חזקה בשיחות חולין, אז גם זו הייתה דרך לדבר.
הידיים של סבתא נוצה ידעו לעשות הכל – להחמיץ עגבניות וקליפות אבטיח כמו שעשו בעיירה בגבול רוסיה-רומניה שם גדלה, לתפור בזריזות כל מכפלת וקרע במכונת התפירה שלה, לסרוג סוודרים, כובעים וגרביים חמות לחורף הקשה במדינת ישראל. כל אלה היו דברים פרקטיים. הדברים היחידים שיש אישור מלא לבצעם מטעם המועצה הסובייטית העליונה ליעילות הישרדותית. אם במקרה יצא שנהנית ליצור את הדבר הפרקטי הזה וגם בחרת את הצבעים והמרקמים שיהיה גם יפה ונעים – לא נגלה אם את לא תגלי.
היה דבר אחד בלבד שסבתא עשתה רק כי הוא יפה, למרות שלא הייתה לו שום מטרה פרקטית, חוץ מקישוט הקירות וזה היה גובלנים. יתכן שהמועצה אישרה אותו ויתכן שסבתא שלי החריגה אותו על דעת עצמה.
היו לה כמה וכמה, גם בסלון, גם בחדר השינה. כולם תיארו נופים אידיליים מאירופה שלא הייתה קיימת יותר. גשר עץ מעל נחל עם גלגל טחנת קמח שמונע בכוח המים. כפר עם בתים קטנים וגגות רעפים אדומים. רועת אווזים באחו עם הרים מושלגים ברקע. כלומר, אני מניחה שהיא הייתה רועת אווזים. היא הייתה מוקפת באווזים לבנים, היה לה כובע רחב שוליים ושמלה מתנפנפת והיא והאווזים הביטו באצילות לאותו כיוון. אבל אולי היא לא רעתה אותם. אולי הם סתם נפגשו שם באחו :).
מה שלא היה לסבתא נוצה זה סבלנות. אז כשלא השחלתי את מחט הריקמה למקום הנכון או עיקמתי את המכפלת שהיא ניסתה ללמד אותי לתפור, גורשתי במהרה להמשיך לצפות בטלווזיה או לאכול עוגת שוקולד צ’יפס שאפתה בבוקר, לפני שהגעתי.
הנופים האירופיים האלה הקסימו אותי ואהבתי להסתכל בהם ולדמיין איך זה להיות בתוך נוף כזה. הנחתי שאלה הנופים שהיא גדלה בהם ולכן היא כל כך אוהבת לרקום אותם, למרות שלא שירתו אף מטרה חוץ מיופי והצריכו עבודת נמלים. כשגדלתי גיליתי שכשסבתא שלי הייתה בת 12, מלחמת העולם השניה שלחה אותה ואת המשפחה שלה לפליטות של רעב ועוני וזוועות שאת חלקן סיפרה ואת רובן שמרה לעצמה. על הנופים היא לא דיברה, אבל אני משערת שהם היו רחוקים מלהיות אידילים ושלווים כמו הגובלנים.
סבתא הזדקנה ובין שלל המחלות שסחבה באדיבות מלחמת העולם השניה, הייתה דלקת פרקים. הדלקת עיקמה את האצבעות המוכשרות שלה לטפרים שלא יכלו יותר לעשות דברים מועילים, כלומר מועילים בעיניה. הן עדין יכלו ללטף ברוך את הראש של הנכדה הראשונה שלה ולהגיש לה את השרשרת היקרה שענדה, שתנשך אותה ותזיל עליה ריר כמה שרק מתחשק לה. כי חיוך של הנכדה שווה יותר מכל דבר. אבל בשבילה, כשלא יכלה יותר *לעשות* – זו הייתה תחילת הסוף.

פעם אחת כשהנכדה ההיא כבר הייתה קצת יותר גדולה, באתי אל סבתא עם מצלמת וידאו, לצלם אותה מספרת על החיים שחייתה לפני שאני והיא הכרנו. זה היה כאמור סיפור זוועתי למדי. ואחר כך שאלתי את עצמי, אולי הגובלנים האלו היו דרך לחבר מחדש את סיפור חייה הקרוע, הקשה, לרקום אותו למשהו יפה, מרגיע, שמסתכלים עליו ורוצים להיות בתוכו.
סבתא כבר איננה הרבה שנים. בזמנו, בסערת האבל המשפחתית לא חשבתי על הגובלנים ואחר כך כשהתעניינתי מה קרה איתם, גיליתי לצערי שאין אותם יותר. כנראה הושלכו כשהדירה נמכרה.
עד היום לא העזתי לצפות מחדש בסרט שצילמתי את סבתא שלי מדברת על חייה, אבל כל חורף אני מתכסה בשמיכה שהיא סרגה בשבילי ותולה מחדש את הגובלנים, אחד-אחד, על קירות ליבי.