מסרק והטיפוח
היום זה יום ההולדת ה-99 של סבתא מניה שלי.
היא תמיד הלכה עם מסרק קטן, בצבע חום-ערמוני, עם שיניים חדות ועמוד שידרה קשיח. הסיבה הייתה שמעבר להיותה האישה המטופחת ביותר שהכרתי, היו לה שתי נכדות צבריות משולחות פרא, שלא הקפידו על טפאצ’קי כהלכתן והתגלגלו בעולם כמו שיחי בר קוצניים ולא מסורקים. במאמץ הרואי וחסר תוחלת, להנחיל ולו טיפה של חן וטיפוח לאיזור הספר הברברי שנחתה בו, סבתא שלי הייתה שולפת את המסרק האימתני בכל פגישה ומסרקת כל עוד נפשה בה. אנחנו, שלא קיבלנו חינוך סובייטי-נשי נאות ולא גדלנו על הפתגם הרוסי הידוע ‘בשביל יופי צריך לסבול’ היינו מתפתלות וצווחות כמו קניבליות שניסו להעביר אותן לדיאטה צמחונית.
אף אחת מהמשתתפות לא רוותה נחת מהסיטואציה.
טעם של בית: הפונצ'יקים של סבתא
לזכותנו אציין שהשיניים של המסרק באמת היו חדות ולזכותה של סבתא, אציין שבאמת היינו פרועות.
כל חנוכה סבתא הייתה מכינה את הגרסה הרוסית לסופגניות – פונצ’יקי. לא ממלאים אותן בכלום ורק שמים עליהן אבקת סוכר. כשהזדקנה, העבירה את אחריות ההכנה לדודה שלי אבל לא את בקרת האיכות. כך שהטעם שלהן היה מלווה בפסקול של הערות ביקורת בונה ורטינות חסרות הכרת תודה מצד המבוקרת. גם בלי שום מילוי, הייתי אוכלת מהן תמיד יותר מדי ובצדק מוחלט.
היום דווקא הייתי שמחה אם מישהו היה מסרק אותי. מאז שסבתא איננה, אין עוד מישהו שמושקע רגשית עד כדי כך בשאלה אם אני מסורקת. להיפך, אני זו שמצווה על סביבתה להסתרק, להסתפר, להתלבש, לצחצח שיניים, לשטוף ידיים אחרי השירותים ולכבות שם את האור – אבל כמה פעמים כבר אפשר להגיד?!?!?!
היום, שואלים אותי ‘מה יש לאכול?’ אבל לא אם אכלתי ובטח לא מביטים בי בעיניים חרדות במהלך הארוחה ומצביעים בהתרגשות על המנות השונות ושואלים ‘אבל למה את לא אוכלת כלום?!’ למרות שאני דווקא אוכלת, ומהכל.
דאגה שעוברת בין דורות
אחרי שעברתי לגור בירושלים, כבר ילדה גדולה, אבל עדין לא במיוחד מסורקת. בנובמבר, כשהיה רק מתחיל להתקרר, סבתא מניה הייתה מתקשרת לוודא שיש לנו שמיכות, תנור, גרביים חמים. ולא הייתה נחה ובעיקר לא הייתה מניחה לאימא שלי, עד שהיה.
היום כולם מניחים שכבר דאגתי לתנור, לגרביים, לשמיכות ובכלל.
ריקוד האחרון
סבתא הייתה רופאת ילדים שיצאה כבר לפנסיה ברוסיה, אבל כשעלתה לפה נאלצה לחזור לעבוד עוד עשרים שנה עד שפרשה. היא דיברה כמעט רק רוסית. המטופלים שלה הבינו אותה. אבל לנו היה קשה לתקשר. לרוב הייתה סביבה אווירה כבדה ועצובה. אני זוכרת כמה הופתעתי ביום ההולדת השמונים שלה, שנחגג במסעדה עם נגנים חיים. נגן הכינור התחיל לנגן שיר צועני רקיד ופתאום, היא וחבריה הקשישים, השליכו לצדדים את ההליכונים ומקלות ההליכה שלהם, קמו ופצחו בריקודים סלוניים יפהפיים. כשהיא רוקדת יפה מכולם.
זו הייתה הפעם היחידה שראיתי את סבתא שלי רוקדת ורק כשראיתי אותה כך, הבנתי באמת שהיא אותה אישה צעירה בכובע וגופיה פרחונית שמחייכת חיוך סודי ושרמנטי מתמונת השחור לבן המונחת על השידה שלה. היא מאוד רצתה לפגוש כבר את הנכדים שלה וביטאה את הדעה הזו בהרחבה ופירוט כל פעם שנפגשנו. אבל הם הגיעו רק אחרי שנפרדנו ממנה. אני בכל זאת חושבת שהיא הייתה שמחה לדעת שהבת שלי מחייכת בדיוק את אותו חיוך סודי ושרמנטי.
מפגש בלתי צפוי
פגישה אחת, חשובה במיוחד, התרחשה הרבה שנים אחרי שנפטרה.
זה היה בסוף הסתיו, הילדים היו קטנים ורצתי ברגל לסופר שנמצא בקצה הרחוב. זה נשמע קרוב אבל הרחוב שלנו למעשה מאוד ארוך והסופר בקצה העליה. אחרי שקניתי מה שהיה דחוף ועוד כמה דברים שלא תכננתי אבל קניתי בכל זאת, היו לי שקיות ששקלו טונה. הרגשתי שאין לי כוח לצעידה הארוכה לבית והחלטתי לחכות לאוטובוס. על הספסל ישבה אישה מבוגרת שבמבט של עשירית שניה היה ברור שהיא מהעדה. לידה על הספסל הונחו שקיות מלאות, אז עמדתי ליד, נשענת על חומת האבן הנמוכה שהפרידה בין הרחוב לבנין.
“שבי!” גערה בי ברוסית בלי לטרוח לשאול אם אני מבינה את השפה. היא הזיזה את השקיות וזירזה אותי לשבת בתנועת יד. כשהתיישבתי על ספסל המתכת הקר, צקצקה בחומרה והורתה לי להתיישב לידה, על חתיכת שטיח גזורה עם מכפלת שהייתה מונחת על הספסל. למי שלא יודעת אסביר שלפי המישנה הרוסית, את לא יכולה לעולל משהו גרוע יותר לחלקים הפנימיים, שלא לומר הנשיים, של גופך – מאשר לשבת על משטח חשוף של אבן או רחמנא ליצלן מתכת. אצלנו ברחוב גרים הרבה עולים מבוגרים ולכן על רבים מהספסלים ברחוב, מונחים שטיחונים כאלה שאישה חרוצה מז’אנר סובייטי בוגר גזרה ותפרה לשימוש הנ”ל.
“את עייפה! ועירומה! בקור הזה!” הודיעה לי כשהתקרבתי אליה במבוכה, כי לא ציפיתי שנהיה קרובות כל כך בהיותינו זרות לגמרי. הנהנתי ואמרתי שילדים קטנים זה מעייף והיה לי חם כשיצאתי מהבית. לא הייתי עירומה כמובן, אבל לבשתי חולצה קצרה, שזה אותו דבר.
היא הנהנה כמו אחת שיודעת. ישבנו והסתכלנו על שאריות השקיעה ואז היא אמרה לי בחום.
“את חייבת לדאוג לעצמך ולנוח. כל הזמן את רצה מפה לשם. אם אימא לא מרגישה טוב, אף אחד לא מרגיש טוב.”
זה היה די מפתיע, כי לא ראיתי אותה אף פעם לפני כן, אבל הודיתי לה עם צביטה בלב.
האוטובוס הגיע ודרכינו נפרדו. לא ראיתי אותה שוב, אבל אין לי שום ספק שזה היה ביקור ממנה. למי עוד יהיה אכפת אם אני עייפה או קר לי? לא שאני בחורה מיסטית במיוחד, אבל אין לי שום בעיה להאמין שאם יש מישהי שתטרח להגיע מעולם האמת עד לפה כדי להגיד לי לשים על עצמי משהו בקור הזה ולהזכיר לי לנוח, זו סבתא מניה שלי.
