תאריך הלידה המשוער של סבא עובדיה חל יומיים לפני יום הנישואין שלי ושל הבן שלו.
משוער, כי בעיראק תיארכו את ימי ההולדת לפי חורפים גשומים וקיצים שחונים. יום ההולדת שלו היה בסתיו שאחרי השנה של השיטפון הגדול. ה-22 באוקטובר הוא סך הכל ניחוש מלומד של פקיד עלום שם שקיבל את המשפחה אי אז בשנות החמישים. אבל נחמד לי לחשוב שיום ההולדת שלו מהווה את פתיחת חודש החגיגות הפרטי של המשפחה שלנו שבו חוגגים ארבעה ימי הולדת לארבעה עקרבים ויום נישואין אחד. חודש שבו אופים עוגות בלי הכרה, אורזים מתנות עד שמאבדים את התחושה באצבעות וצורכים ממתקים בהגזמה יתרה.
"דבר קטן כמו קבר לא יעצור אותו מלפתוח שולחן ארוחת בוקר בשביל הנכדים שלו."
אומנם הוא נפטר כשהבכורה עוד הייתה עוברית, אבל סבא עובדיה נוכח מאוד במחשבות של הילדים שלי. הם יודעים שהוא אהב לנהוג ואהב אנשים, שהוא עלה מעיראק וחי במעברה בשנים הראשונות בארץ ואחר כך בחולון ואחר כך בקיבוץ, שם הוא פגש את סבתא שלהם. הם יודעים שסבתא שלהם ראתה פרפר לבן על החלון אחרי שהוא נפטר וחשבה שהוא מוסר לה ד"ש מהעולם שמעבר. גם כשהם רואים פרפרים לבנים, הם מרגישים שקיבלו ד"ש מהסבא שלא פגשו אף פעם. הם גם יודעים שכשהילדים שלו שאלו אותו מה הוא רוצה לימי ההולדת הוא תמיד אמר 'רק שתהיו בני אדם.'
איך שמחנו כשקיבלנו דרך ספריית פיג'מה את סיפרה המקסים של תמי שם-טוב, כותבים לילדים ונוער "סבא סביח". על סבא עיראקי שקוראים לו 'סביח' שם שמשמעותו היא ממש לא מנה בפיתה. בסיפור התאומים קרן ואור באים לבקר את סבא שלהם ומקבלים גם ארוחה וגם הסבר מותאם ומדוייק על היחס לשמות עולים, בייחוד לשמות ערביים ועל חיבור עמוק לשורשים שמהם הגעת כדי שתוכל לצמוח בארץ החדשה.
הילדים הרגישו שהסיפור נכתב ממש בשבילם ודרשו בהתאמה ארוחת בוקר עיראקית, כמו זו שמאויירת כה בחן באיורים של שמרית אלחנתי.
דרשו, כלומר חפרו בעוצמה של קונגו עד שאביהם, נושא המורשת החצי עיראקית, נשבר והכין לראשונה בחייו ארוחת בוקר של פיתות וטחינה, חצילים, ביצים קשות וסלט קצוץ קטן. רק קטןןן! כמו בספר! ופטרוזיליה! כמו בספר. כמובן שלא נגעו בפטרוזיליה כי מה לה ולהם. העיקר שזה היה כמו בספר.
ואני? לדעתי את הארוחה הזו שלח להם בכלל סבא עובדיה שאהב לבשל ואהב להאכיל אנשים ובטח שדבר קטן כמו קבר לא יעצור אותו מלפתוח שולחן ארוחת בוקר בשביל הנכדים שלו או ללמד אותם, אפילו כשהוא לא פה, שהעיקר להיות בן אדם.
אני מאיה וקסלר — סופרת ישראלית מירושלים, כותבת רשימות אישיות על חיי הבית, המשפחה והכתיבה. הטקסט הזה נכתב בעקבות ספר הילדים "סבא סביח" מאת תמי שם-טוב, ועוסק בזיכרון משפחתי, שורשים עיראקיים ובסבא שנפטר לפני שהנכדים שלו הכירו אותו — ועדיין נוכח. הרשימות שלי נכתבות לכל מי שמתעניין במורשות בין עדתיות ומשפחות מעורבבות.
