"רחוב האגס אחד
מעל לחנות הירקות,
הבית ריק עכשיו
וחשופים הם הקירות,"
(אהוד בנאי)

התעוררתי עם השיר הזה מחלום, ואולי זה היה רק געגוע חריף.
התגעגעתי לשוק, למחנה יהודה.
כשרק הגעתי לירושלים, גרתי לידו. פעם מצד אחד של רחוב בצלאל ופעם מצד שני, אבל תמיד לידו. גם אחרי שעברנו לשכונה עם מדרכות שיותר מתאימות לעגלה ואז לכזו עם בתי ספר טובים – עדין הייתי באה לקנות דבש וזיתים אצל אילן, עגבניות ופלפלים אצל איציק ושלמה, להתלבט מול הסלטים של צידקיהו ובסוף להחליט שמה הבעיה, אני יכולה להכין חצילים ברוטב גם בבית, חבל להוציא על זה כסף. כמובן שאין צורך לציין שמעולם לא בבית הכנתי חצילים ברוטב או כל סלט אחר.
וכיוון שיש לי חוש הכיוון הגרוע בעולם, אני תמיד טועה ונכנסת סימטה אחת למטה מדי, ככה שיוצא שאני חוצה את הסימטה של הקצבים במקום את זאת של הממתקים. זה כבר חלק בלתי נפרד מהחוויה.

עם הזמן, כמו מים שמתחתרים בערוץ, חצבתי לי מסלול קבוע. והשוק, היה חלק בלתי נפרד מהתאהבות שלי בירושלים. זה המקום שבו מרגישים את הדופק האמיתי של העיר. שפוגשים את כולם. חרדים ממהרים, זקנות נחושות עם עגלות קניות ארבע על ארבע, אימהות צעירות עם עגלות שצועקות בטלפון באמריקאית, נערים ערבים שצריכים להיות בבית ספר ולא לסחוב מגשי עץ עצומים אל ומהמאפיות, דתיים סרוגים, דתיים לייט, דתיים לשעבר, סטודנטים מגבעת רם ששורפים בלי בושה את קרניות העיניים של כולם עם הסנדלים המגורבים שלהם.
וכמובן התיירים תל אביביים שמעטרים את השוק בקבוצות גדולות ומפריעות, נושאים מבט משתאה אל חלון ירושלמי עם אדנית גרניום ומישהי במשקפי שמש גדולים וצעיף (כי המדריך אמר שהלילות בירושלים קרירים) תמיד צועקת לבעלה "אני אומרת לך – לעלות לירושלים זה כמו חו"ל! אתה מרגיש את האוויר פה?!"

ואהבתי את זה כל כך – את המגוון הזה. בפעם הראשונה חייתי במקום שיש בו כל כך הרבה אנשים שהם לא כמוני ובאופן פרדוקסלי, זה מילא אותי בתחושת שייכות עמוקה. בפעם הראשונה יכולתי להרגיש דופק של מקום ואיך אני והאנשים סביבי משתלבים כמו אבני פסיפס שלכל אחת יש את הצבע והמרקם שלה. המגוון שלהן יוצר את המקום המרהיב והמורכב והלא פשוט הזה שהוא ירושלים. הטיח שמחבר אותן הוא אנושיות פשוטה. ההבנה ההדדית שכולנו בני אדם. כל אחד מהנדחקים בשוק, כולל המוכרים הצרודים שמכזבים שרק היום בשקל, רוצים להביא אוכל הביתה, עייפים בסוף יום ארוך וכולנו צועדים יחד על אדמה שצועדים עליה אנשים שונים ומגוונים כבר די הרבה אלפי שנים וגם הם, באיזשהו אופן, חלק מהפסיפס הזה.

כשההתעוררתי, מחלום או געגוע חריף, עם השיר של אהוד בנאי והסגר המחניק של הקורונה.
נזכרתי איך בשנות התשעים, כשהייתי סטודנטית בבצלאל ומיהרתי לאנשהו, כי תמיד מיהרתי כשהייתי סטודנטית. עברתי בקיצור או באירוך בשוק ובאחת הפינות, ליד פח שעלה על גדותיו, עמדו שני נערים ערביים ובכו. היו ברור שהם אחים, אחד היה בן אולי 13 והשני יותר גדול. והם בכו.
שנות התשעים, אני רק מזכירה, היה שיא תקופת הפיגועים, אוטובוסים מתפוצצים, בתי קפה מתפוצצים, מה לא. הפחד היה אז בשיאו.
די מהר נוצר סביבם מעגל קטן של אנשים. איש דתי מבוגר מהשכונה נתן להם מטפחת ושאל אותם בערבית מהבית מה הבעיה. הבעיה הייתה קשורה לכסף. אישה רוסיה מבוגרת עם פנים קשות וסוודר פרום בשרוול אחד הושיטה להם שטר. המוכר מהחנות ליד מזג להם קולה לשתי כוסות חד פעמיות מהבקבוק החצי ריק שהוא החזיק ליד הקופה. עוד מישהו הוציא כמה שקלים ועוד מישהו. וכולם, כאחד, גערו בהם בחומרה שלא צריך לבכות על שטויות ושהנה הכל בסדר וציוו עליהם לקנח את האף ולנגב את הדמעות ואם הם רוצים שיתקשרו למישהו. כי ירושלמים אולי טובים באנושיות אבל לא אוהבים שבוכים. לא נאמרה מילה עויינת אחת. זה אפילו לא היה באוויר. היה ברור שאם ילדים עומדים בפינת הרחוב ובוכים, אז צריך לעזור להם. כולנו בני אדם הרי.

שכחתי לגמרי מהתקרית הזו ונזכרתי בה כשהתעוררתי. נזכרתי בה כי אני מרגישה שבתקופה האחרונה יד נעלמה מקלפת עם סכין את הטיח שמחבר את אבני הפסיפס הצבעוניות והמגוונות והשונות שלנו יחד. מקלפת אותו עד שנשארים רק סדקים מדממים ואנחנו נושרים על הריצפה ומתנפצים ומתפזרים.
אנחנו פונים זה מול זה כמו תאים אוטו-אימוניים אלימים שתוקפים אחד את השני למרות שהם חיים באותו גוף. כאילו הסכנה האמיתית היא לא מגיפה מחורבנת, אלא אדם כמוך שחושב אחרת.
אני מתגעגעת למסלול שלי בשוק, אבל יש דברים שאני מתגעגעת אליהם הרבה יותר.