לפעמים מקבלים השראה מהחיים. לפעמים מאומנות. נתקלתי בסדרת האיורים המקסימים האלה של franzi paetzold. היא קראה להם ‘אנשים זעירים בבית’ אני הכתרתי אותם בשם ‘חלונות סגר’. הצצתי בכל חלון וכתבתי סיפור קצר שהאיור סיפר לי. מקווה שתהנו 🙂
חלונות בסגר: הסיפור של שלי
בינואר 2020 הם סגרו הופעה ראשונה, ב’קסטה’. אחלה מקום. מרכז העיר. התרגשות – וואו. שניהם היו בעננים.
אבי אמר כל הזמן:
“נכון אמרתי לך שזה יקרה בסוף? שבסוף זה יקרה? נכון שאמרתי?!” מרוב התלהבות הוא שמעה אותו אומר את זה אפילו סתם, לאוויר, כשהיא לא הייתה בחדר בכלל.
שלי חיבקה אותו חזק ולא אמרה כלום. היא, כשהיא מתרגשת, נגמרות לה המילים. זה מה שהכשיל אותה באודישנים של אקס פקטור, כוכב נולד ו-איך קראו לתוכנית השלישית? שכחה.
כשביקשו שתספר על עצמה ומה ‘מייחד’ אותה בין המתמודדים שסך הכל כולם שרים יפה, הגרון שלה, שעד לפני רגע היה פתוח ועגול – נהיה נקודה מכווצת.\
אם הייתה מצליחה להוציא משהו חוץ מנענוע נבוך בראש, הייתה שואלת למה זה לא מספיק לשיר יפה. למה זה לא מספיק שהשירה זה החיים שלה, הנשמה שלה. שכשהיא שרה היא לא חושבת על איך הג’ינסים שקנתה רק לפני חודשיים, לוחצים לה במותן ככה שהיא לא יכולה לנשום. על איך אחותה עם השני קטנים-צפופים שלה ועם הבעל שלא מצליח למצוא עבודה כבר שמונה חודשים חזרו לגור בבית שאן עם ההורים. על איך אמא שלה שוב חזר לה הלחץ דם למרות שבכל שיחה היא רק אומרת שהכל בסדר ברוך השם.
כשהיא שרה, כל זה אין אותו. רק המוסיקה עוברת בה, כאילו היא צינור שבמקום מים זורם בו יופי.
זה מה שחיבר אותה כל כך חזק לאבי כשנפגשו בהופעה של איה כורם בתל אביב, לפני שנתיים. היא קלטה את המבט שלו ממרחק של שתי שורות והתעלמה. הוא לא היה בסגנון הרגיל שלה והיא שנאה שמתחילים איתה בהופעות. היא באה להקשיב, לא לקשקש. אבל כשהבסיסט המזוקן התחיל לפרוט את האקורדים הראשונים, הבחור הקירח שלא היה בסגנון שלה התמקד במאה אחוז בבמה. העיניים שלו זהרו והכתפים עלו וירדו באנחת סיפוק שלא שמעה, רק הרגישה. כאילו מחבר ביניהם חוט מתוח שעד אותו רגע לא ידעה על קיומו. הם עברו לגור יחד תוך פחות מחודש.
שבועיים אחרי זה, אבי הביא גור חתולים זנוח הביתה. דרך הפרווה הלבנה הרטובה ראו את הגוון הוורוד של הגוף שלו. אבי החזיק אותו כמו פנינה בין כפות הידיים הגדולות שלו.
“זה רק להלילה. לא יכולתי לסבול את היללות שלו.” אמר בהתנצלות
עין כחולה הציצה אליה מהרווח שבין כפות הידיים. הגור השמיע יללה מורטת לב ושלי ידעה שעכשיו היא תקועה עם שניהם לנצח. אפילו יותר משידעה כשאבי ניגן לה בסקסופון את ‘רק אהבה’ והיא הצטרפה אליו ושרה יחד איתו והעיניים שלו הבריקו אליה בהערצה. כשסיימה אמר לה:
“איזה יופי את. בואי ננסה לעשות הופעה איפשהו. יהיה כיף.”
והם ניסו וניסו וניסו. ולקח שנה וחצי והנה, בינואר סגרו הופעה ראשונה – שעה של קרן פלס, איה כורם, קצת עומר מושקוביץ ושני פלג ולסיום שני שירים שכתבו יחד.
ואז סגר.
ועוד סגר.
ועוד.
היא יודעת שיש צרות הרבה יותר גדולות. שבושה בכלל לדבר על מה שמציק לה. הרי היא ממשיכה לעבוד מזכירה רפואית במאוחדת רמת שרת. ואבי ממשיך להיות מתקין ב’הוט’. הכוכבים הכי גדולים לא מצליחים להתפרנס עכשיו, והם שניהם והחתול דווקא בסדר. אבל ההופעה שהתבטלה השאירה שריטה שלא נרפאת. כל פעם נדמה לה שתיכף חוזרים לשיגרה וכל פעם בום לפרצוף:
הטיסות, ההפגנות, התלמודי תורה. כמות הנדבקים בשמים, היא הרי רואה את המספרים במרפאה. החלום שלהם נתקע על קו הזינוק, ברגע לפני. ומי בכלל אומר שתהיה עוד הזדמנות. למי בכלל יהיה ראש למוסיקה אחרי שכל הבלגן הזה יגמר.
אבל אבי תמיד אופטימי. הוא אומר שאיך שזה יגמר – אנשים ירוצו להופעות.
“ירוצו אני אומר לך!”
הנפש של כולם צמאה לצאת מהמטחנה של עבודה-בית-עבודה-בית הוא אומר לה ומחבק אותה. היא עושה את עצמה מאמינה ומנסה ללכת לאיבוד בתוך החיבוק שלו. לפחות יש לה עם מי להתחבק בבלגן הזה, אפילו שהיא לא יודעת אם אי פעם תחזור המוסיקה.
חלונות בסגר: הסיפור של ברק
ברק חושב שכל הקורונה הזאת זה שטויות.
לא שזה כזה משנה לו, כי כמו שהוא עבד לפני הקורונה מהבית בתור מתכנת פרילנסר קבוע ב’אלביט’. ככה הוא ממשיך.
כמו שהוא הולך לרוץ כל יום בים בשקיעה, ככה הוא ממשיך לרוץ. חוץ מהגליץ’ המטומטם של השבועיים שהמשטרה ניסתה לתת קנסות לאנשים שכולה רצו בים, כשמאחוריהם שיירות של מכוניות עולות לירושלים להפגין בצפיפות פי מליון.
וכמו שהוא עשה משלוחי אוכל דרך תן ביס ,ככה האוכל ובייחוד הבירה, ממשיכים להגיע לבית.
הדבר העיקרי שהשתנה זה שמאז שהכל התחיל, הפעילות באפליקציה של הדייטים ירדה לאפס. כולם מפחדים. יושבים לבד, כל אחד בין ארבעת הקירות שלו.
האמת שהוא התכוון כבר לצאת לגמרי מהאפליקציות אחרי שפגש את סווטלנה. הם הספיקו סך הכל שני דייטים לפני שכל העסק המטומטם הזה התחיל. והוא הרגיש, כבר אחרי הדייט הראשון, שאולי סוף סוף, אחרי אלפיים שנות רווקות וסתם, סוף סוף מצא. סווטלנה, שביקשה שיקרא לה סווטה, סיפרה לו שהשם של שניהם דומה. סווט ברוסית זה אור וברק גם עושה אור.
ברק אמר לה “אז ביחד נגרש את החושך.”
והיא צחקה צחוק אמיתי, אפילו שזה לא היה מצחיק במיוחד. גם בפה, אבל בעיקר בעיניים החומות המאירות שלה. וברק חשב ‘היא צוחקת כי היא שמחה שאנחנו פה ביחד’ והרגיש את ה-פינג! הזה בסרעפת, שמרגישים כשאתה נכנס לחדר חשוך ואנשים קופצים מאחורי הכורסאות וצועקים:
“הפתעה!”
אבל אז הוציאו אותה לחל”ת מהבית קפה שעבדה בו לממן את התואר.
הם נפגשו בגן משחקים ליד הדירה שלה. כלומר שהייתה שלה. היא יצאה משם אחרי החל”ת כי אין לה איך לממן את השכר דירה בלי הבית קפה. מזל שבדיוק הגיע הזמן לחדש חוזה ויכלה לעזוב, כי אין מצב שהייתה מוצאת מישהו שיחליף אותה עכשיו. וממילא העבירו אותם ללמידה מרחוק עד סוף השנה. היא סיפרה לו את כל זה בנשימה אחת ואז עצרה לרגע קצר ודחפה את הנדנדה שישבה עליה, ככה שהיא התנדנדה קצת הלוך-חזור.
בדיעבד, ברק הבין שזה היה הרגע שהוא היה יכול, אם לא היה נקניק ושפן, להגיד לה:
“אז בואי אלי, נעביר את הקורונה הזאת ביחד. אני ממילא מחזיק דירה לבד. תוכלי להמשיך בלימודים ולחפש משהו אחר בינתיים.”
אבל הוא היה נקניק, אז לא אמר כלום. וסווטה אמרה לו שהיא נוסעת לאחותה, בקריית ביאליק.
“קריית ביאליק?!” אמר בקול רם יותר ממה שהתכוון ואז הוא שוב רצה להציע לה שתבוא להתארח אצלו בדירה עד שתסתדר ושוב חשב ‘אבל כולה שני דייטים, ומה אם לא תסבלו אחד את השניה ולא יהיה לך נעים לבקש ממנה ללכת? לא מתאים אחי.’ אז הוא שוב שתק.
כן, אמרה סווטה, שם אחותה גרה. היא גרושה עם ילדה קטנה שעובדת בתור אחות מוסמכת ברמב”ם וכבר גייסו אותה למחלקת קורונה. הגרוש שלה, שגם ככה לא שווה הרבה, נתקע ברוסיה. אז ממנו לא תהיה עזרה ואחותה צריכה מישהו שיהיה עם הילדה בזמן שהיא טוחנת משמרות שעה נסיעה מהבית. ההורים מבוגרים ולא יכולים לעזור ובשביל סווטה זה יהיה פתרון לעד שהכל יחזור.
“אני אתגעגע אלייך.” ברק אמר.
סווטה חייכה אליו, אבל זה לא היה חיוך אמיתי. היא העדיפה שלא ינשק אותה על הלחי כמו שניסה, כי אחותה ממש היסטרית שסווטה חס וחלילה לא תביא לה קורונה הביתה. וכשברק הסתכל עליה עולה לאוטובוס עם תיק גדול, בדרך לרכבת, בדרך לקריית ביאליק. הוא הרגיש את הלב שלו עושה ההיפך מפינג. אולי זה היה גינפ מהדהד ששוקע פנימה ולמטה כמו שמרגישים אחרי שמפספסים פספוס ענק.
הוא מנסה להתכתב עם סווטה ולשאול אותה איך הולך ואם היא חוזרת, אבל היא עונה יותר ויותר בלקוניות ולהודעות האחרונות שלו לא ענתה בכלל, למרות שראתה אותן.
פעם ברק היה שותה לעיתים רחוקות איזה בירה אחרי שנגמר היום עבודה. היום הוא שותה כל יום, בלי לפספס, שלוש בירות ושם לב שהוא צריך להתאמץ לא להתחיל איתן כבר מהצהריים. כשעבר בריצה היומית ליד הבית קפה שסווטה עבדה בו, הוא ראה מודעת ‘מקום להשכרה’ מודבקת לדלת הזכוכית מבפנים.
הוא לא התחבק עם אף אחד כבר כמעט שנה ולפעמים הוא חושב שזה חסר לו יותר מהסקס.
"הוא לא התחבק עם אף אחד כבר כמעט שנה ולפעמים הוא חושב שזה חסר לו יותר מהסקס.
חלונות בסגר: הסיפור של ליבי
כשליבי מטפסת על הכיסא בשירותים בבית של סבתא שלה, כדי לצרף עוד חבילת נייר טואלט לחבילות ספייר שיש שם ממילא, היא מנסה להיזכר –
מה היה חסר בסגר הראשון? חלב? לחם?
בסוף היא חושבת שאולי ביצים, אבל לא בטוחה בזה.
מה שהיא כן בטוחה בו הוא שהמחסור גרם לסבתא שלה להתקשר אליה אולי חמישים פעם ביום וגם בלילה. המחסור הריץ אותה בכל חולון בחיפוש אחרי מכולת, צרכניה או פיצוציה שאולי יהיה שם מה שהיה חסר. כנראה ביצים. היא הצטרפה בזמן הזה לכל קבוצות הוואטסאפ השכונתיות, מחולון ועד ראשון, במצוד אחרי האולי ביצים.
זה מצחיק שכל מה שהיא זוכרת עכשיו זה את הלחץ שלה וההודעות ההיסטריות בקבוצות שמהן היה אפשר לחשוב שכולנו על סף מוות ברעב ולא שסך הכל חסר מצרך אחד כשאת כל השאר יש. אחת לחמש דקות מישהי הייתה מודיעה עם המון סימני קריאה שהיא יורדת מהארץ כי אי אפשר עם השחיתות הזאת והירידה לחיי האזרחים יותר. מהר מאוד נמאס לאנשים לענות שלאן היא תיסע כשנתב”ג סגור ושאפשר לחשוב שבמקומות אחרים יותר טוב, אולי איטליה למשל?
ליבי אף פעם לא כתבה בקבוצות. היא רק קראה את ההודעות ומיהרה על האופניים שלה לכל מקום שפירסמו שיש בו, כדי לקנות לסבתא שלה קצת רוגע. זה לא שהיה חסר לה פנאי, כי גני הילדים היו סגורים והיא לא יכלה להעביר את חוגי הרתמוסיקה שלה יותר. היא חשבה שאולי תחזור למושב, לגור עם ההורים. למרות ששנאה שהמושב כל כך רחוק מכל דבר.
לא כמו פה, שהכל מרחק של חמש דקות נסיעה באופניים. אבל אימא שלה אמרה שהם יעזרו בינתיים עם השכר דירה, כדי שתוכל להיות קרובה לסבתא ולעזור לה. בייחוד שהיא עדין מסרבת בתוקף להכניס מטפלת. ליבי אהבה לעזור לסבתא ואת סבתא בכלל. אבל היא לא אהבה את זה שכולם מתנהגים שבגלל שהיא רווקה בלי ילדים אז ברור מאליו שאין לה משהו יותר טוב לעשות.
המחסור בביצים עבר, אבל סבתא המשיכה לדאוג. היא שלחה את ליבי בקביעות לקנות בסופר שבפינת הרחוב עוד ממה שכבר היה. ליבי קנתה וניסתה לסדר כמיטב יכולתה את המצרכים העודפים במקומות האיחסון המועטים בדירה הקטנה ובחדר השינה הנוסף. כשליבי הייתה קטנה, היא הייתה ישנה בחדר הזה כשבאה להתארח אצל סבתא, בעיר הגדולה, חולון. היום, כשסידרה שם שימורים ושקיות קרקרים, השמש האירה דרך הוילון הכתום והטילה צללים והשתקפויות כתומים על הקיר. הוילון הכתום היה שיא השיאים של עיצוב פנים מתוחכם כשהייתה קטנה. בבת אחת נזכרה בהליכה יד ביד עם סבתא, שאז הייתה גבוהה וידעה הכל, למרכז המסחרי, לסרט וגלידה אמריקאית ולקנות איזה בגד שרצתה בחנות הבגדים בפינה.
עכשיו ליבי חשבה פתאום שיום אחד זה יהיה חדר השינה של המטפלת שבקרוב לא תהיה ברירה אלא להביא. לפני שיצאה מהחדר הטיבה את המסיכה על הפנים ואת הכפפות על הידיים לוודא שהיא לא מפיצה חיידקים קטלניים על סבתא. ליבי רכבה עם אופניים ועשתה קניות והעבירה חוג לילדים בגינה במרחקים בטוחים. היא פחדה מאוד להתקרב לסבתא. אם סבתא היא תידבק מליבי, האדם היחיד שנכנס אליה לבית, אפילו שלזמן קצר ורק עם מסיכה וכפפות, היא לעולם לא תסלח לעצמה.
סבתא של ליבי הייתה אותו דבר מאז שליבי הייתה קטנה ועד לפני שהתחיל הסיפור הזה. אבל מאז הקורונה, הזדקנה במהירות מפחידה. כשאחותה הגדולה של ליבי הסבירה לה שהם יעשו פסח בזום השנה וביקשה שתעזור לסבתא להיכנס – אבל בצורה בטוחה! עם מסיכה והכל – כאילו שזו היא ולא ליבי שבאה אליה כל יום ודואגת לה לכל הסידורים. ליבי הציעה שהיא תעשה עם סבתא את הסדר, עם כפפות ומסיכה, אבל כל המשפחה התאחדה נגד הרעיון.
זה עוד מעט יגמר! גערה בה אחותה שתמיד דיברה בסימני קריאה ותמיד חשבה שהיא יודעת הכי טוב. אין מה לסכן את סבתא בשביל משהו שיעבור עוד חודשיים-שלושה!
בזום, סבתא ניסתה לעקוב אחרי המתרחש, אבל זה היה בלתי אפשרי. גם למי שבן פחות משמונים ושלוש.
התאומים של אחיה של ליבי בכו בתורות לאורך כל הזום. הילדים של אחותה התווכחו מי יקרא את הרשע ואחותה השקיטה אותם בקולי קולות. כל מה שההורים של ליבי אמרו טבע בנביחות הכלבים במושב שנשמע שכולם התאספו ליד הבית שלהם. בסוף ליבי ניתקה את כבל הרשת ושלחה הודעה בוואטסאפ המשפחית שכנראה כולם מתחברים עכשיו והאינטרנט נופל.
סבתא לא אמרה כלום, היא בכלל דיברה פחות ופחות. האובדן של פסח ואחריו ראש השנה שטפו את מעט הצבע שנותר בפנים שלה. לליבי ממש לא היה אכפת לפספס אף חג. גם לא בזום, הרעש המשפחתי היה בלתי נסבל וכולם ציפו שהיא תישאר לעשות את הכלים ולסדר הכל אחריה כי אחרי הכל לאחים שלה היו ילדים קטנים וההורים כבר לא כאלה צעירים. אבל היא שנאה את זה שהיא וסבתא בעצם מפחדות אחת מהשניה. היא מלהדביק וסבתא שלה מלהידבק. כאב לה לראות שסבתא הולכת ומתכווצת בין ביקור לביקור. היא גם לא יכלה להזמין יותר את מרתה שתצבע לה את השיער ותסדר אותו ואת הציפורניים. הכל דברים קטנים לעומת מגיפה! עולמית! אבל בשביל סבתא זה היה עוד עוגן שנעלם.
בפעם האחרונה כשנכנסה לדירה, היא הייתה בטוחה שלקח לסבתא שלה רגע ארוך לזהות מיהי.
יש לה הרגשה שאם רק הייתה יכולה לחבק אותה כמו פעם, בלי לפחד ובלי שסבתא תפחד, זה היה פותר את הכל ואולי היא טועה.
