נשים בטיילת

הטיילת מלאה בנשים נמלטות.
הן צועדות במהירות במורד או מעלה מסלול ההליכה. בטייטס מהוהים. בטרנינג שאול מהבן הגדול. בביגדי ספורט ממותגים.
אבל לכולן אותו שיער זועם ולא מסורק, אותו תדר עצבני. וכולן, אני יודעת, ברחו מהבית.
מהכיור שאין לו מצב אחר עכשיו חוץ מ'עולה על גדותיו'.
מהמקרר שאין לו מצב אחר עכשיו חוץ מ'מלא באוכל שלא בא לנו לאכול'.
ובעיקר מבני ביתן היקרים, האהובים, שכל הזמן שמה. ואין אף רגע מחורבן שבו הם לא שמה.
והם כל הזמן רוצים לשבת לידה, לגעת בה, לנשום עליה מקרוב-קרוב, לספר סיפור חפרני וארוך, להודיע שמשעמם, לשאול מה יש לאכול, להיזכר במשימה דחופה מבית הספר – בתור תחליף לטקס קבלת ספר תורה שבצער רב נאלצנו לוותר עליו, להצטלם עם דף עליו כתוב ערך משפחתי שאותו אנחנו מעבירים מדור לדור במשפחה.
אבל הערך היחיד שהן יכולות לחשוב עליו עכשיו זה 'סתמוווו'.

כולן הולכות עם אותו מבט משתאה שלראשונה, מזה חודש, חודשיים, חצי שנה, הן מצליחות לרגע, לשניה, לשמוע את המחשבות – של מי זה? לא שרף! לא מלאך! של עצמן!
כן, ככה נשמע הקול הפנימי שלהן. כמה הוא נשמע מוזר וצרוד. כנראה עקב חוסר שימוש.

"לראשונה, מזה חודש, חודשיים, חצי שנה, הן מצליחות לרגע, לשניה, לשמוע את המחשבות של עצמן. כמה הן נשמעות מוזרות וצרודות. כנראה עקב חוסר שימוש."

חלק אגב, נמלטו בחוסר הצלחה, כי רודפות אחריהן שלוש בנותיהן בגילאים משתנים וטייטסים וורודים ופיהן אינו חדל למלל אמאאמאאמא. אבל אני יודעת שהן פשוט גיבורות אלמוניות שהקריבו את שעת השקט לעצמן כי לא יכלו להכיל את הירקבות הילדים מול המסך עוד שניה אחת נוספת. מצדיעה להן בליבי.

אבל האוויר והאור פועלים את פעולתם. אפשר כמעט לגעת באור הצהוב, החמאתי וקרני האור שיוצאות בין העננים נראות חדות ומוצקות. ובסוף הנמלטות מאיטות ועוצרות מול השקיעה.
אני נזכרת במשפט מ'ג'ים נהג הקטר' על זה שהקשת עשויה מאור וצבע ולכן רק מי שעשוי מאור וצבע בעצמו, יכול לגעת בה.
ואני מקווה שהיישויות שעשויות מאור שמש שאני בטוחה שויורדות ועולות עכשיו על הקרניים האלה, כי איך אפשר לעמוד בפיתוי. בקיצור, אני מקווה שהן מעדכנות, למעלה או למטה, לא אכפת לי, שדי ומספיק עם כל זה.