נועה מנהיים כתבה בדף שלה (שבו היא כותבת דברים מעניינים ביותר – לכו תעקבו! Noa Menhaim) איך הבן שלה חשב בטעות שפיית השיניים שכחה את המתנה שלו. היא גם הוסיפה את העובדה המרתקת שהוויקינגים היו קונים את השיניים של הילדים שלהם ושוזרים אותן למחרוזות שיגנו עליהם בקרב 😮.
זה הזכיר לי התרחשות טרגית בהרבה שהתרחשה בבית שלי ממש, שאז פיית השיניים השכחנית גם לא לקחה את השן וגם שכחה להשאיר מתנה. לזכותה של הפייה אציין שבנוסף לבת שאיבדה את השן היה לה גם פעוט אקטיבי בן שלוש שנטה חיבה יתרה לשקעי חשמל פנויים, ויתכן שגם הייתה בהריון עם בן הפיות השלישי, ולכל הגורמים הנ"ל הייתה השפעה קשה – ובלתי הפיכה, יש לציין – על היכולות הקוגניטיביות שלה. עם זאת, תהיו בטוחות שכל אחת מדמעות הבת, שזעקה "הפיה שכחה אותי!" השכם בבוקר, נצרבה היטב במצפון של הפיה וגם בלי להתאמץ אפשר למצוא את שביליהן המתפתלים של הדמעות חקוקים שם עד היום.
"הנואשות מדלגת מעל הרציונל וההתנגדויות ומה שאנחנו חושבים שאנחנו, ופונה ישר למה שהכי זמין בתת מודע."
אבל תראו מה זה כוחה המרפא של הכתיבה –
"בואי נכתוב לפיה מכתב, בסדר?" זינקתי בקפיצת ראש למאגר שממנו באים הרעיונות הנואשים והמוצלחים ביותר שלנו.
"אולי היא רק התעכבה בדרך ועכשיו שהיא תקבל ממך מכתב, תזדרז להגיע?"
הילדה ניגבה את דמעותיה, התיישבה לכתוב מכתב קורע לב לפייה, והטמינה אותו מתחת לכרית בתקווה למשלוח מהיר.
עד לאותו יום לא חשבתי אף פעם לכתוב סיפורים, אבל הנואשות מדלגת מעל הרציונל וההתנגדויות ומה שאנחנו חושבים שאנחנו, ופונה ישר למה שהכי זמין בתת מודע. וככה ישבתי, בעיניים צורבות מחוסר שינה, בטוח שעל חשבון עבודה דחופה כלשהי, והקלדתי במחשב, שלא תזהה את כתב היד, מכתב ארוך ומפורט מהפייה, שגולל את מסעה המפרך לפרקים והמסוכן תמיד בדרך לאיסוף השן מהילדה. אני לא זוכרת כלום מהסיפור ולא שמרתי אותו, אבל בן הזוג זוכר שהפיה איחרה, ממש שלא באשמתה, בגלל שנקלעה לסערה קשה בדרך שעיכבה אותה. היו עוד הרבה הרפתקאות ושמה של הפייה היה 'אשורבניפל'. אין לדעת למה.
המכתב והמתנה פייסו את הבת, אבל ייתכן מאוד שהטראומה עדיין צרובה אי שם.
הסיפור הזה לא הפיל לי שום אסימונים על הכתיבה והמקום שתתפוס בחיי. בדיעבד, זה היה עוד רמז ששם נמצא מקור כוחי וצור מחצבתי. רק בדיעבד.
הייתי רוצה לסיים בסוף הטוב על איך מאז הפייה מעולם לא שכחה שוב ללקט את השיניים של ילדיה. במציאות, כמה חודשים אחר כך נולד האח הקטן, שהוגדר מלידתו כ'תנועתי מאוד', והפייה שכחה גם שיניים וגם חולצות לבנות וגם לשלוח בבגדי התעמלות ונעלי ספורט, ובשני מקרים חגיגיים במיוחד – את השעה של מסיבת הסיום. כמו כן, במידה שלא יתקיימו קרבות ויקינגים, היא תשמח לדעת מה עושים עם שיני החלב שלא נעים לה לזרוק.
אני מאיה וקסלר, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה מירושלים. הרשימה הזו מספרת על הרגע שבו כתבתי לראשונה בחיי, מתוך נואשות הורית, מכתב מפיית השיניים השכחנית לבתי הבוכה. בדיעבד, זה היה אחד הרמזים הראשונים שמשם מגיע כוחי. אני כותבת על חיי משפחה, הורות, וכתיבה — עם הומור ובלי להתייפות.
